מאת : איל כהן
כמאה אלף איש עוברים ניתוחי חניכיים והשתלות שיניים מדי שנה בישראל. בהנחה שקיים ספר שיכול היה למנוע מהם את זה, אתם בוודאי שואלים את עצמכם איך זה שאף אחד לא מדבר על זה בתקשורת“…
הספר “הפתרון המוחלט למחלות החניכיים” נותן לקורא את הפתרון היחיד שימנע ממנו טיפולים רפואיים, גם אם מדובר על ניתוח חניכיים שנקבע למחר או עקירת השיניים. בכל שלב של המחלה, מהרגע שבו הקורא מתחיל לפעול לפי הספר, ההידרדרות נעצרת לחלוטין, והגוף מתחיל בתהליך של שיקום טבעי, במהלכו כל שינוי במצבו יהיה לטובה!
למרות שפניתי ביוזמתי לתכניות טלוויזיה ולערוצי תקשורת, הם סרבו לעסוק בנושא מכיוון שמדובר פה באמת, ובעולמנו ה”פוליטיקלי קורקט” אף אחד לא יודע מה לעשות עם התפוח אדמה הלוהט הזה.
מהתכנית “עובדה” יש לי שלושה מכתבים של סירוב. 10/1/99 – 1/2/99 – 8/4/99
מההפקה של אמנון לוי, למרות מספר פניות, מעולם לא קיבלתי תגובה…
מחלק מהערוצים והתכניות נזרקתי עוד לפני שהייתה לי הזדמנות להציג את עצמי.
אם יש לכם סבלנות לקרוא חלק קטן מהחוויות שלי עם התקשורת – ראו עצמכם מוזמנים, רק שתדעו, זה מתיש, והרבה יותר מתיש מלקרוא זה להיות הדחוי:
מאז עלה בגורלי לגלות את תעלומת מחלות החניכיים, אני עושה כמיטב יכולתי לסייע לאחרים להיפטר מהן ולהפיץ את סיפורן ברבים, אלא שרק כשאתה רואה את המציאות מזווית אחרת, אתה מבין עד כמה שאף אחד אינו מעוניין בבריאותך, ובפועל, כולם מעוניינים בכספך ושהמצב יימשך כמו שהוא על מנת שהמערכת תוסיף להתקיים…
בשנת 1997, במקביל להוצאת הספר ‘דברים שלא תשמע מהרופא שלך’, שלחתי ספרים, פקסים ומכתבים למערכות תקשורת רבות, בניסיון להעניק לנושא חשיפה.
ביום מן הימים, “זכיתי” לטלפון מבחורה בשם אילנה שעבדה ב Jerusalem Post. מובן שהתרגשתי מאד.
“איל שלום מדברת אילנה מה Jerusalem Post“.
“במה אוכל לעזור? שאלתי בהתרגשות”.
“קיבלתי את הטלפון שלך מגלית (מכרה שעבדה ב”ג’רוזלם פוסט” ככתבת כלכלית) הבנתי שאתה יודע לבשל. אנחנו עושים מדור על גברים שעוזרים בבית, ורציתי לשאול אותך כמה שאלות”.
הייתי בשוק… אני הבשלן האחרון בעולם. למה זה נופל עלי??? כיוון שהייתי המום, אמרתי לאילנה שתתקשר שוב בעוד מספר דקות כיוון שיש לי אוכל על הגז ואיני רוצה שיישרף.
אילנה אכן צלצלה שוב ושאלה אותי על המתכון המיוחד שלי לשקשוקה, שיצא לה מוניטין בקרב רבים מחבריי.
לבקשתה, שלחתי לה את תמונתי – ונתתי לה את “המתכון הסודי”. כשניסיתי לעניין את אילנה בספר, שיש בו תוכן שעשוי להביא תועלת ועזרה לבני האדם, נתקלתי בתגובה שהבהירה חד משמעית שאיננה מעוניינת במידע מסוג זה.
שבוע לאחר, אכן יצא בJerusalem Post כתבה מאירת עיניים תחת הכותרת Melech Hashakshuka ׁ(מלך השקשוקה), בה התנוססה תמונתי, שהמחישה היטב את מה שמעניין את התקשורת.
במקביל להוצאת הספר לאור בעברית, הקמתי אתר אינטרנט שכלל תקציר של הספר בשפה האנגלית, על מנת לנסות להגיע להוצאות לאור בחו”ל ולהציע את המידע לדוברי אנגלית. להפתעתי, קיבלתי דואר אלקטרוני בשפה האנגלית, מבחור שהציג את עצמו בשם ג’וש, מנתח לב מבית החולים “הדסה” בירושלים.
ג’וש כתב: “הוקסמתי מהתאוריה שלך. למה שלא תנסה להוכיח אותה בדרך של מחקר מדעי?” עניתי לג’וש שניסיתי להתקשר למשרד הבריאות, אך מכיוון שאינני רופא או סטודנט לרפואה, הופניתי משם לתקשורת. כתבתי לו שבמידה ויוכל לקשר אותי עם האנשים המתאימים, אשמח להעמיד את התאוריה בכל מבחן מדעי.
ג’וש שלח לי פרטים של אדם בשם דר’ הרולד סגן כהן, אחראי על רפואת שיניים קהילתית בבית חולים “הדסה” בירושלים, וביקש ממני לשלוח לו ספר – ולהתקשר בשלב מאוחר יותר, על מנת לברר אם יש הוא מוצא את המידע שבספר, ראוי למחקר מדעי.
ללא היסוס הכנסתי ספר למעטפה, ושלחתי לכתובת שקבלתי מג’וש. חודש לאחר מכן, התקשרתי לדר’ הרולד סגן כהן, הצגתי את עצמי, וביקשתי לשמוע את דעתו על הספר ועל האפשרות לערוך מחקר בקנה מידה שייחשב לתקף מבחינה מדעית.
דר’ הרולד סגן כהן ענה לי בנוסח “הספר מאד מעניין, הרעיון נחמד. אבל… מי אתה. אתה עסק? אתה חברה???.
כדי לעשות מחקר צריך להשקיע מאתיים אלף דולר. אתה מוכן לממן את זה??? נניח שנעשה מחקר קטן יותר עם עלות בסדר גודל של מאה אלף דולר… תוכל לממן את זה?”
בנקודה זו הבנתי שאני במלכוד המחקר רפואי, ושגישה הזאת לא תוכח לעולם מכיוון שאין מי שיממן את המחקר.
כאשר התחלתי לעבוד על סדרת הספרים “דברים שלא תשמע מהרופא שלך”, ידעתי היטב שלא מצפה לי דרך קלה. הבינותי זאת מיחסה של התקשורת – ומיחסן של רשויות הבריאות, בהם נתקלתי כאשר ניסיתי להביא ברבים את סיפורן של מחלות החניכיים עוד לפני הכתיבה.
עדיין, לנגד עיני היו מספר כתבי עת ומגזינים בנושאי בריאות, בהם תליתי תקוות. הנחתי שהוצאת הספר לאור והבאת המידע באופן מפורט וברור, תזכה אותו בחשיפה – לפחות לטובת הציבור של קוראיהם ירחוני הבריאות הנאמנים, המעוניינים בפתרונות אמיתיים לבעיות שונות.
בתמימותי – שעד מהרה התפכחה, הנחתי שכתבי עת אלו עשויים להיות מעוניינים במידע ובחשיפתו.
לאחר שיצא הספר לאור, שלחתי עותקים עם דפי מידע לכל מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה.
הירחון “חיים אחרים“, בו תליתי תקוות כה רבות, היה האכזבה הראשונה – והצורבת ביותר.
עם צאתו של הספר מן הדפוס, התקשרתי למערכת הירחון, וביקשתי לדבר עם העורכת הגברת חוה רימון. חוה הזמינה אותי לפגישה של מספר דקות. השארתי לה עותק של הספר – ומידע כללי לגביו, ויצאתי לדרכי. לאחר מספר ימים התקשרתי לברר מה ניתן לעשות על מנת לתת לספר חשיפה במגזין. הגברת רימון צרחה עלי בטלפון, וגרמה לי להבין באופן חד משמעי שאין לי מה להתקשר אליה יותר. ההערה ה”עניינית” היחידה שקיבלתי ממנה לגבי הספר, הייתה לגבי תמונת הכריכה המזעזעת.
ניסיונותיי להסביר שהכריכה כוונה להמחיש לקורא את המצוקה, על מנת להביאו ליישם שינויים הכרחיים באורח החיים, שיאפשרו לגופו להחלים עוד בטרם יגיע למצב המאויר, לא הביאו שום תועלת והשיחה נותקה עם תחושה כבדה.
כשנתיים לאחר מכן, על אף התחושה הכבדה, החלטתי לנסות שוב לנסות לדבר עם הגברת רימון.
הגברת רימון שוב קבעה לי פגישה במקום. מעודד, נסעתי במהירות למשרדה בתל-אביב. בפגישה נכחו סגנה – אילי, ועיתונאית נוספת שהיניקה את פעוטה. בדיעבד התרשמתי שהגברת רימון זימנה אותי על מנת לעשות להם בית ספר לתקשורת…
אין לי מושג לשם מה היא קבעה איתי להיפגש מאחר ולא ניכרה שום התלהבות במהלך הפגישה.
שוב השארתי לגברת רימון עותק של הספר, ושבתי לביתי. מיותר להזכיר שכל פניותי לגב’ רימון נענו בגסות רוח.
ביום בהיר אחד, נפגשתי במקרה עם מכר וותיק שלא ראיתי שנים רבות, ושוחחנו על עיסוקינו.
המכר סיפר לי שהוא עוסק בריפוי בהילינג, במרכז בתל אביב, ומשסיפרתי לו על הספר שהוצאתי – ועל הדממה התקשורתית בה הוא מצוי, ביקש ממני לשלוח עותק אל ידידתו, ד”ר דינה ראלט, כיוון שחשב שדינה תוכל לסייע בחשיפתו. שלחתי עותק אל הד”ר דינה ראלט (מנהלת הפורום רפואה שלמה ב IOL), ואכן זכיתי לטלפון חם ואכפתי מהד”ר ראלט, שהעבירה לי בשיחה ידידותית, שני מספרי טלפון של עיתונאיות שהיא מכירה.
אחד מהם היה של מאיה בהיר – שעבדה בידיעות אחרונות.
צלצלתי למאיה בהיר וקבענו להיפגש במסעדה בתחנה המרכזית החדשה של תל-אביב.
הגיע השעה ואני התייצבתי במקום המפגש מלא בתקווה. הגב’ מאיה בהיר הופיע אף היא וישבנו לשתות ולאכול משהו קל.
סיפרתי למאיה בפורטרט על הספר – ועל כל הקורות אתו מאז צאתו לאור.
מאותה פגישה לא שמעתי מהגב’ מאיה בהיר, שנעלמה – ולא טרחה להגיב לאף אחת מההודעות שהשארתי במשיבון.
לאחר ששלחתי ספרים לכל מערכות העיתונים, לשמחתי, הוזמנתי לתחקיר על ידי עיתונאית בשם דבורית שרגל שעבדה ב”מעריב”.
דבורת הזמינה אותי לתחקיר ומשהגעתי לתחקיר ב”בית מעריב” בתל-אביב, שוחחנו על הספר. השיחה הייתה נעימה וקולחת, ובסיומה אמרה לי דבורית שלאחר קריאת הספר, פנתה לרופא שיניים כדי לקבל את תגובתו על מנת לאזן את הכתבה.
דבורית העבירה לי פקס ובו צילום של כרטיס הביקור של רופא השיניים – בשם דר’ צבי בלומשטיין, שחיבר ספר בשם ‘רופא השיניים שלך’, וביקשה ממני שאצור אתו קשר בזמני החופשי, ובמקביל, על מנת לצלם אותי לכתבה, מערכת העיתון “מעריב” אף שלחה אל ביתי את ליהי לפיד, שבאותה תקופה עבדה כצלמת עיתונות (כן כן, רעייתו של שר האוצר לשעבר וראש הממשלה שיום ויו”ר מפלגת “יש עתיד”…).
הנחתי שמדובר באדם עם ראש פתוח, שמתעניין בנושא מזווית הראיה שלי, וביום למחרת – אחר הצהריים, צלצלתי לדר’ בלומשטיין לפי מספר הטלפון על כרטיס הביקור.
לאחר שהצגתי את עצמי בטלפון, זכיתי למבול של צעקות בנוסח “מניין הידע שלך” – ו”מי אתה בכלל”. לקראת סיום המונולוג המתלהם, לאחר מספר דקות שחלפו כמו נצח של גידופים השפלות ויחס לא נעים מצד הדוקטור המלומד, הצלחתי להשחיל מספר מילים.
“אתה חושב שאני שרלטן??? – למה שלא תנסה בעצמך. בתור רופא אתה רואה לא מעט אנשים סובלים. נסה לומר להם לפעול לפי הספר למשך מספר ימים ותבדוק את התוצאה בעצמך”.
זה גרר תגובת זעם מהרופא – וצעקה בנוסח “לא משלמים לי כדי לתת עצות. משלמים לי כדי לטפל ואני אטפל.” בנקודה זו הבנתי ששיחתנו חסרת ערך – וכאן גם הסתיימה מערכת היחסים בינינו.
אחרי השיחה עם הרופא הכתבה נעלמה מסדר היום, כפי הנראה מ”חוסר עניין לציבור”. אני יכול רק להניח שהם היו מאוימים בדרך כלשהי.
מיותר לציין שמאז, שעל אף לא מעט ניסיונות ליצור קשר עם הגב’ שרגל, לא שמעתי ממנה – ולו מילה אחת. ואם הגברת לפיד שומרת צילומים בארכיון כלשהו, יש לה בוודאי תמונות שלי שמורות משנת 2000 בערך, אשמח לקבל אתן…
מכר שלי עבד בטלוויזיה בכבלים “גוונים“, חשבתי שאולי באמצעותו יהיה לי קל יותר להגיע אל המערכת ולזכות בחשיפה או לפחות לדעת מה קורה. שלחתי אתו ספר לתחנת השידור בתקווה שהספר ימוען להפקה המתאימה ואפשר יהיה לקיים דיון תקשורתי אודותיו. לאחר מספר ימים שאלתי את המכר מה קורה, והוא אמר לי שמכונת הצילום בתחנה עבדה שעות נוספות… “כולם צילמו את הספר שלך”, אבל אף אחד לא היה מוכן לעסוק בנושא באופן מתוקשר…
שלחתי ספר לאוטדה דנין, קיוויתי שממנה תבוא הישועה והספר שלי יזכה לחשיפה כלשהי בתכנית טלוויזיה שלה
אחרי מספר ימים אודטה התקשרה ואמרה שהספר נרטב לה בסאונה וביקשה עותק נוסף, שלחתי לה. לאחר מכן אודטה ביקשה עני עותקים נוספים למפיקים של התכנית והשד יודע למי עוד. נסעתי עד להרצליה פיתוח לשים לה ספרים בקיוסק מתחת לבית. יותר לא שמעתי מאודטה. היא דאגה לעצמה ולחבריה הקרובים ובזה הסתיימו יחסינו…
כשנה לאחר מכן, שלחתי ספר נוסף לערוצי התקשורת, בתקווה שזה יגיע לידיים הנכונות.
שוב, לשמחתי קיבלתי טלפון מהתכנית “רשת על הבוקר”, בצד השני הייתה תחקירנית חביבה בשם איילת לקט.
איילת הביעה התעניינות בנושא וביקשה להיפגש. קבענו להיפגש באולפני הרצליה.
איילת ערכה לי תחקיר, ובסופו, אף ביקשה ממני כתנאי לראיון – שלא להתראיין אצל אף גורם אחר עד לאחר הראיון בתכניתם. הבטחתי וחזרתי לביתי חדור תקווה ונרגש.
יום לפני מועד הראיון, בסביבות השעה 10 בלילה, התקשר אלי בחור מהמערכת, והודיע שהראיון לא יוכל להתקיים. לשאלתי לסיבה, הודיע ביבושת שמחר הראשון בספטמבר, שנת הלימודים אמורה להיפתח ושביתות מורים גרמו לעיכובה והם מעוניינים לסקר את הנושא בהרחבה.
מאחר ולא רציתי להיות לטורח – וגם משום שלא הייתה לי ברירה אחרת, הסכמתי לדחייה, וביקשתי ממנו להתקשר אתי כשתתפנה משבצת בה אוכל להשתלב. כשלושה חודשים חלפו, וכל צלצול טלפון מעורר תקוות שווא… שום אות חיים לא הגיע מכיוון אולפני הרצליה.
משהתקשרתי שוב, נקבע לי מועד אחר לראיון. שוב המתנתי בסבלנות – ושוב, יום לפני המועד, הגיע שיחת טלפון לא מיוחלת מהפקת התכנית.
בחור מעברו השני של הקו ביקש לדחות את הראיון, לשאלתי מדוע, השיב, מחר מתקיים הביקור של הנשיא קלינטון בארץ – ואנחנו מעוניינים לכסות אותו.
למחרת, התעוררתי מוקדם בבוקר על מנת לצפות בתכנית ולנסות להבין כמה זמן מתוך השעתיים של התכנית יוקדש לביקור הנשיא האמריקאי.
לא יותר מעשר דקות מתוך תכנית של שעתיים… כל שאר התכנית, הייתה מלאה בהבלים ובדברים חסרי ערך ממשי.
באחת מהתקשרויותיי לתכנית, שוחחתי עם בחור במבטא צרפתי, בשם חנוך, שהוציא את המרצע מן השק…
“אבל אתה לא רופא. אתה רוצה שנסתבך???”
לא עזרו הסברי, שישנם מאות ספרי בריאות שנכתבו על ידי אנשים שאינם רופאים, והתאוריה שאני מציע היא אינה פולשנית ואין בה שום סיכון, כיוון שאינה כרוכה בשימוש בחומרים או בתרופות – והריפוי דורש רק שינוי באורח החיים.
בכל זאת, נתתי לתכנית ולעצמי מעט מנוחה, ולאחר מספר חודשים התקשרתי שוב.
שוב נקבע לי מועד לראיון… המתנתי בסבלנות, ויום לפני הראיון התקשרה אלי בחורה מהפקת התכנית וביקשה לבטל את הראיון. כששאלתי מדוע – ענתה “עברתי על התחקיר שלך – והגעתי למסקנה שהוא לא מעניין”. “לא מעניין???” שאלתי בהלם, “את חושבת שספר המציג פתרון טבעי למחלה שכמעט כל האוכלוסייה הבוגרת סובלת ממנה אינו מעניין???”
“כן, אבל אנחנו תכנית לשירות הציבור” ענתה לי.
“ומה את חושבת שאני משרת בספר – את גחמותיי???” שאלתי בכאב.
“אני מצטערת, המפיקה החליטה להוריד את זה”…
ניסיתי לדבר שוב עם איילת לקט, התחקירנית, אך כשהשיחה הגיעה ל”אתה רוצה שיפטרו אותי?”, הבנתי שהעניין אינו בידיה.
בשלב זה הבנתי שהנושא מטורפד מלמעלה. החלטתי להתקשר למפיקה הראשית של התכנית, הגב’ אילנה זיו. כשענתה לטלפון, הצגתי את עצמי – שאלתי מדוע הראיון יורד מהפרק בכל פעם כשאנחנו על הסף. אילנה שאגה לי דרך האפרכסת “עשינו מספיק תכניות על מחלות חניכיים” – וניתקה. בזאת הסתיימו יחסינו.
למעלה משנה לאחר מכן, החלטתי להתקשר שוב לאילנה זיו, כיוון שהנחתי שבמהלך הזמן שחלף ייתכן שדעתה השתנתה במשהו.
התקשרתי לאולפני הרצליה – וביקשתי לדבר עם הגברת אילנה זיו. אילנה ענתה, ובאופן מפתיע נשמעה לבבית ומלאת חיים. תדבר עם התחקירנית שלך, ותגיד לה שדיברת אתי ושתקבע לך מועד לראיון.
השיחה הייתה קצרה ועניינית, והאמת היא שהייתי די המום מיחסה החם של אילנה כלפי.
התקשרתי בשמחה לאיילת לקט וסיפרתי לה על ההתרחשות, אבל איילת נשמעה קרה ונפולה, ביקשה ממני לרדת מהעניין, ואמרה שכפי הנראה אילנה חשבה שאני רופא שהם היו אמורים לתאם לו ראיון, שאין שום סיכוי שהראיון ייצא לפועל ושחבל לי על הזמן ועל המאמצים.
עד כאן “רשת” על הבוקר.
בתחילת שנות האלפיים הופעתי כזמר בבית קפה ששמו היה “טיפאניס” בראשון לציון. בחורה נחמדה הייתה בין האורחים התעניינה בי וישבנו לשוחח. סיפרתי לה על הספר שכתבתי, והיא סיפרה לי שהיא עובדת בתכנית הרדיו של איריס קול, השדרנית האמפטית, והזמינה אותי לפגישה עם איריס.
הגעתי לדירה בתל-אביה שבה ככל הנראה התנהלה התכנית. איריס שמעה כמה מילים על הספר, וזרקה אותי בבושת פנים מהדירה. זה היה מהיר, חד וחלק. מה שהופך אותה לאושיית תקשורת מקצוענית..
כשנה לאחר מכן, התקיים אירוע חברתי בדירה בתל אביב, בו נכחו מספר מדענים ממכון ויצמן, שחלקם מכריי. בשיחה שביניהם הועלה עניין הספר והדיכוי התקשורתי המתלווה אליו. אחת מן המוזמנות לאירוע נשואה לבחור בשם יריב בן-נון, שעבד בהפקת התכנית ‘דוקומדיה’, בערוץ הראשון.
יריב קיבל את מספר הטלפון, התקשר לביתי וביקש פרטים. אמר שהעריך שנושא כמתאים לתכנית, העוסקת דווקא בנושאים שהתקשורת מדכאת.
הנושא עבר לטיפולה של בחורה בשם רווית, שביקשה לשלוח צוות צילום לחוג בית – או להרצאה שאני מקיים, ולהופעה.
למרות ההתעניינות, לאחר שיחתי הראשונה עם רווית, משום מה ירד הנושא מן הפרק. כל שיחותיי עם יריב בו-נון, העלות תגובה בנוסח “תמשיך להתקשר”, אך על אף הטלפונים, לאחר מספר חודשים עזב יריב את התכנית – והנושא שוב ירד מסדר היום.
כמוזיקאי וזמר, הופעתי במסיבת יום הולדת של ליאת רגב. שדרנית “בוקר טוב ישראל”. תכנית הבוקר של ערוץ 1.
בהפסקה, שוחחתי עם בחור בשם בני, העובד במערכת כתחקירן.
הראיתי את הספר ושאלתי אותו מי מחליט מה ישודר – והאם יש לספר שלי סיכוי לזכות בחשיפה בתכניתם.
בני אמר שיש לו השפעה, וקיבל ממני ספר על מנת להעלות את הנושא בישיבת מערכת.
לאחר כשבוע התקשרתי לבני והשארתי הודעה בקולן.
לאחר מספר הודעות שהשארתי בשבועות הבאים, הצלחתי ליצור קשר עם בני, והוא ביקש שאתקשר במועד שנקב.
התקשרתי ובני אמר שהעלה את הנושא בישיבת מערכת, אבל מכיוון שהמפיקה של התכנית קשורה בדרך כלשהי עם קופת חולים, בשל ניגוד אינטרסים, הנושא לא יזכה אצלם לחשיפה…
למה הספר שלי לא יגיע לתקשורת גם אם אשלם עבור זה…
כאן תמו סיפורינו. והאמת היא שישנם עוד עשרות מקרים שלא העליתי על מנת שלא לייגע, אבל אני מקווה שזה מסביר מדוע לא מוצאים מידע בתקשורת לגבי הספר “דברים שלא תשמע מהרופא שלך“.
בשלב זה, לאחר כל כך הרבה דחיות אני כבר לא מנסה לפנות לתקשורת, אך אם גוף תקשורתי ימצא לנכון לחשוף את הדברים, אשמח לשתף פעולה.
חשוב שאבהיר שלא מדובר בדבר חדש או ניסיוני. לאחר שהספר נמכר בקרוב ל 4000 עותקים, אילו הספר לא היה עומד בהתחייבותו, אין לי שום ספק שלפחות חלק מהרוכשים היו מתלוננים, אם לא למשטרה אז לפחות למי מתכניות התחקירים בטלוויזיה, שהיו מתגייסות בהתלהבות לעשות ממני מטעמים, ולא חסרים מחפשי אייטמים כמו רפי גינת / אילנה דיין / מיקי חיימוביץ’ / אמנון לוי / חיים הכט ורבים אחרים וטובים שבאו והלכו במרוצת עשרים השנה שבהן ספר זה נמכר.
העניין הוא בכך שאף לא אחד מהרוכשים של הספר מעולם לא התלונן, ומעבר לזה, חלקם רכשו גם את הספר השני בסדרה “דברים שלא תשמע מהרופא שלך”.
מעבר לכך שמתוך לפחות 4000 קוראים אף אחד לא התלונן, על כל ספר שנמכר ישנה הקדשה בכתב ידי עם מספר הטלפון הנייד שלי, כך שאם מישהו מן הקוראים לא קיבל את התוצאה המובטחת, שהיא שיפור משמעותי במצבו ותהליך של החלמה, הוא יותר ממוזמן להתקשר אלי ישירות, ואילו הספר לא היה נותן תוצאות ממשיות, הייתי עסוק כל היום בלשוחח עם קוראים מתוסכלים.
לשמחתי, הטלפונים היחידים שאני מקבל מקוראים – וכך גם המכתבים, הם על מנת הודיה על הפתרון ועל מה שהספר חסך מהם.
Comment (1)
אייל יקירי קראתי בשקיקה כל שורה, אני מאמין בך בדרך שלך והאמת תנצח. נראה כי הייתה צריך ללמוד רפואה כדי לפרוץ את המחסום. או אולי נמצא רופא אחד לרפואה שילך איתך עם האמת הזו. כרגע אני מדמיין בראשו באם תהייה לי זכיה הדבר הראשון אממן מחקר לנפץ את החולאים של התעשייה המרושעת הזו. בהצלחה.
Reply · Like · Follow Post · 3 seconds ago