אפרופו קוצב הלב של פרס…

סיפור קטן על אבא שגם נתן לי שיעור לחיים.
לפני שמונה שנים אבא, שהיה מאושפז בבית החולים שמואל הרופא, עבר בדיקת א.ק.ג.
אחרי הבדיקה הופיע בחדרו מנהל המחלקה ואמר לו בקול סמכותי “אדון כהן, עכשיו אני שולח אמבולנס שיקח אותך לאסף הרופא, שם יתקינו לך קוצב לב ויחזירו אותך לפה עוד היום.”
אבא אמר לו “לא”
הרופא הבכיר נראה נסער, ושאל “מה זה לא”
אבא אמר לו בפשטות “הלב הזה עבד שמונים שנה, כשיפסיק – יפסיק.
המנהל התעצבן ופנה אלינו – הילדים.
“הוא לא כשיר לקבל החלטות, אני רוצה שתמנו לי אפוטרופוס גוף מטעם המשפחה”
כמי שמטפל באבא, החתמתי את אחיי על טפסים ונסעתי לבית המשפט בראשון לציון כדי להחתים שופט.
כשהטפסים חתומים בידי חזרתי אל בית החולים ואמרתי למנהל המחלקה “אין קוצב לב. מה שאבא החליט זה מה שיהיה”.
מנהל המחלקה החליף צבעים, אבל נאלץ להשלים עם העובדה שהוא ימכור קוצב אחד פחות, ואבא? אבא חי עד היום. בגיל שמונים ושמונה, בלי קוצב, בלי תרופות ובלי לראות רופאים. אני לא יודע אם יש עוד מישהו שבגיל שמונים הושתל לו קוצב לב, ושרד עוד שמונה שנים, אבל זה דבר שמעניין לבדוק…